<h1>פסקי ריא"ז — עירובין</h1>
<h2>דף כא.</h2>
השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן, או ביד כותי שאינו מקבל דברי חכמים ואינו מודה בעירוב, הרי זה אין עירובו עירוב. ואם אמר לאחד לקבל מהן, וראה שאלו הוליכו את עירובו אצלו, הרי זה עירוב שסומך על אותו האחד (שעושה) [שיעשה] שליחותו, ויערב לו במקום שאמר לו. ואפילו שלח לו עירובו על ידי הקוף וראה שהקוף הוליכו אצלו הרי זה סומך על אותו שעירב לו הואיל ועשאו שליח. וכן בכל דבר שהוא מדברי סופרים ראוי לאדם לסמוך על שלוחו, ואע"פ שלא הודיעו השליח שעשה שליחותו, אומרין חזקת שליח שעשה שליחותו. אבל בדבר שהוא מן התורה, כגון אם אמר לשלוחו לעשר לו פירותיו, אין אומרין חזקת שליח עושה שליחותו, ואינו סומך עליו עד שיודיענו שעשה שליחותו.
